אף בחלומותיי הגרועים ביותר לא העליתי בדעתי שאצטרך יום אחד לעמוד ולומר דברי הספד לזכרו של ארז. 

כבר חודש חלף מאז הלך לבלי שוב והיעדרותו כל כך נוכחת! 

 

מותו השאיר ריק גדול ומהדהד בכל תחומי הוראתו. יש בוודאי מורים נפלאים אחרים לפיתוח שמיעה, תורת המוסיקה או אנליזה שנקריאנית אך האופן שבו התחברו אצלו הדברים ואישיותו המלבבת והקורנת, יצרו דמות של מורה ייחודי ויוצא דופן שאין לו תחליף לצערי. 

​

לראשונה נפגשו דרכינו בשנת 1982 כשהיה סטודנט שנה ב' באקדמיה למוסיקה בתל אביב בה לימדתי אותה שנה הרמוניה ליד המקלדת ובס ממוספר. אני זוכר כיצד כבר אחרי השיעור הראשון התפעם מהגישה אותה ניסיתי להנחיל לתלמידי. גישה אותה ספגתי בעצמי בשנות למודי ב Mannes College . האקדמיה בתל אביב הייתה כאז כן עתה מעוז החשיבה ההרמונית האנכית וכל מה שקשור בתפיסה השנקריאנית- המציעה אלטרנטיבה לגישה זו- היה או זר ולא מוכר לסטודנטים במוסד זה, או מוזכר בביקורתיות הגובלת בלגלוג. 

 

עם עזיבתי את האקדמיה בתל אביב לאחר שנת אחת בלבד, נטש גם ארז והמשיך ללמוד אצלי באופן פרטי עד שנת 1985. התמקדנו בעקר באותם נושאים בהם עסקנו באקדמיה וכן בפתוח המיומנות הריתמית. זו הייתה התקופה בה עסקתי רבות במוסיקה הפופולארית כמעבד, ובנגינת ג'אז כפסנתרן (במקביל לנגינתי הקלאסית). ארז היה מחובר בכל נימי נפשו לשני תחומים אלו. הוא הרמן ועיבד לפסנתר עשרות רבות של Standards אמריקאיים ושירי זמר עברי כחלק בלתי נפרד מלמוד ההרמוניה ליד המקלדת. זיקתו לעולם המוסיקה החוץ קלאסית הייתה מובהקת ועמוקה ביותר ללא קשר (ואולי עם קשר) לעולם המופלא של הרפרטואר הקלאסי הקנוני אותו אהב עד כלות. 

 

בנוסף לעיסוק בהרמוניה ניסיתי לקרב אותו גם לתחום הקונטרפונקט בגישת שנקר ואני זוכר את הניצוץ בעיניים והכרת התודה של ארז כשהשאלתי לו את הספר הנפלא של זלצר ושכטר: Counterpoint in Composition . הוא היה נרגש ביותר ואסיר תודה על כך שנגלה לו עולם חדש ומרתק. הוא חש מיד ששמיעתו האינטואיטיבית תאמה להפליא את הגישה המיוצגת בספר, אלא שכאן גם קבל כלים אנליטיים שעזרו לו למלל את מה שחש באופן טבעי ואינסטינקטיבי, ולהביא את הדברים הללו למודעות ולהכרה. 

 

ארז היה ללא ספק הבולט והמבריק מבין כל תלמידי. רגישותו המוסיקאלית המדהימה, טעמו המשובח, יכולותיו האינטלקטואליות והאנטליגנציה הבלתי רגילה שלו גרמו לכך שכבר בתקופת לימודיו אצלי התפתחה בינינו מערכת יחסים בו זמנית על שני מישורים -מורה תלמיד מצד אחד ועמית שווה ערך מול עמית אחר מן הצד שני. היה ברור גם לו וגם לי שעליו להשלים את לימודיו הסדירים בכדי שיוכל להשתלב בהוראה אקדמית.

 

הבחירה הטבעית ביותר עבורו הייתה לנסוע ל Mannes להמשך לימודיו, וכך אמנם עשה. 

הלמודים בניו יורק ובעקר המפגש עם פרופסור קרל שכטר היו ספור אהבה מוצלח ביותר. ארז השתכלל בכל תחומי המיומנויות המוסיקאליות ובנגינה בפסנתר, והעמיק בתורת המוסיקה ובכל הנוגע לאנליזה השנקריאנית בהדרכתו האישית והאוהבת של שכטר. לאחר ארבע שנים (1985-1989) וקבלת תואר המסטר שלו בתיאוריה חזר ארז לארץ אך המשיך לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בהדרכת פרופסור שכטר, תהליך שהסתיים רק בשנת 2004! 

 

שכטר רואה בעבודת הדוקטורט של ארז - על אספקטים ריתמיים/צורניים מסוימים במוסיקה הכלית של פליקס מנדלסון - עבודת מופת והוא מאד גאה בה. משך הזמן הארוך שבו נפרשה עבודת הדוקטורט הוא סימפטומאטי ליחסו של ארז לתחום הפרסום האקדמי. כתיבה זו עלתה לו בדמים, ונגדה את האופי האישי והבלתי פורמאלי שהיה תמצית אישיותו. הצורך לעסוק בפרטי הפרטים של הערות השוליים ואופן כיתובן היה מוציא אותו מדעתו, ובלם כל ניסיון נוסף להמשיך ולפרסם מאמרים אנליטיים בביטאונים מכובדים. ארז לא התעניין בקריירה אקדמית לשמה וסלד מהרעיון של שימוש במאמרים כמנוף לקדום או כקרדום לחפור בו. צניעותו הגדולה וסלידתו מפרסום אכן היו לו לרועץ בכל מה שקשור לקידומו המקצועי במוסדות בהם עבד. 

 

באישיותו של ארז היה דבר מה רוחני, טהור. זך ונקי מכל שיקול שאיננו ניסיון להבין את המוסיקה לעומקה מתוך עצמה, ולנסות ולהנחיל הבנה זו לתלמידיו. הסיפוק הגדול ביותר שלו היה למצוא זוג עיניים וזוג אוזניים שיבינו לעומק את תובנותיו ויחושו את הדברים כמוהו באופן פיסי ממש. 

 

ארז קידש את הספונטאניות והשאיר מקום רב לאלתור בהתאם להתפתחות השיעור. הוא סלד מכל פורמליזם עקר או דידקטיות יתר. בזכות זכרונו הנפלא, מערכת האסוציאציות העשירה שלו וחוש ההומור המושחז והמבריק, ידע שיוכל לצלוח כל שעור גם אם חשב עליו רק כמה דקות לפני שהחל. הוא האמין, ובצדק, שכמוסיקאי טבעי תמיד יידע להוביל את השיעור לחוף מבטחים, בוודאי עם ניסיון כשלו. 

 

כל דוגמאטיות או נוקשות הייתה זרה לו, והוא היה פתוח מאד לשמוע גם באופן אחר וחדש יצירות שהכיר היטב ולימד שנים רבות. מצד שני היה ארז מאד דעתן ונחרץ, אבל תמיד מתוך הסתמכות על החומר המוסיקאלי גופא ובגישה מעשית ולא ספקולטיבית. המוסיקאליות המידבקת שלו סייעה לו רבות לשכנע את המפקפקים בצדקת טענותיו. 

 

יכולתו להקשיב לקולות הפנימיים ולמימד העמק השלדי של היצירות שלימד, הייתה סוג של יכולת שמיעה וירטואוזית. אבל יכולת ההקשבה שלו לא הייתה תחומה רק למוסיקה, אלא אפיינה אותו בכלל מערכת היחסים שלו עם בני אדם באשר הם ובוודאי עם תלמידיו. 

 

גישתו של ארז בשיעור פיתוח שמיעה הייתה סינופטית והצטיינה בשילוב וחיבור הדיסציפלינות האחרות שלימד, ובהצבת אתגרים מחשבתיים - לעיתים לא פשוטים - לתלמידיו. במידה רבה המשיך ארז ללמד מקצוע זה ברוחו של פרופסור אבל ארליך המנוח, אחד המוסיקאים והמורים הדגולים שפעלו בארצנו. אבל ארליך, למרות מוצאו היקי, היה אחד המורים הפחות מתודיים שהכרתי, אך כל שעור שלו היה חגיגה! ארז, שהיה אף הוא מבין תלמידיו בשנתיים שלמד באקדמיה בתל אביב, ספג ממנו את התובנה שהמורה הוא המסר, והפנים אותה לחלוטין. אצל שניהם היה חוש ההומור הנפלא תנא דמסיע שריכך מאד את אווירת השיעור וסייע רבות לשבירת המתח המלווה פעמים רבות שעורי פתוח שמיעה. 

 

אכן יכולת ההוראה שלו הייתה חד פעמית. התחברו בו באופן יוצא דופן חכמת המוח וחכמת הלב. היה בו שילוב יוצא דופן בין העומק, הידע, הברק האינטלקטואלי והאסוציאטיביות השופעת לבין נדיבות הלב, סבלנות אין קץ ונתינה ללא גבול. וכל זאת בלי טיפה של פוזה, בניקיון דעת מוחלט, בצניעות גדולה ובמצפוניות שאיננה יודעת פשרות. 

 

ארז בלט לא רק בזכות אישיותו המוסיקאלית אלא גם בזכות סגולותיו האנושיות הנדירות. הוא היה פשוט "מענטש" ללא כחל וסרק, ויעיד על כך האופן בו סעד את שולמית פיינגולד (מנהלת המדרשה למוסיקה שבמכללת לוינסקי, ת''א) בשנתיים האחרונות לחייה. 

 

הוא תעב זיוף, כוחנות וכפייתיות. והטיף בעצם נוכחותו ואישיותו, לכנות, להתחשבות בזולת ולסובלנות. הוא לא יכול היה לשאת רגשנות יתר דביקה אך ראה בהבעה רגשית אמיתית יסוד מרכזי בערכיותה של יצירה מוסיקאלית. 

 

האהבה הרבה שהעניק לתלמידיו לא נשארה ללא תהודה ואף הם לא חסכו את אהבתם ממנו. די היה לראות את עשרות התלמידים שהגיעו להלווייתו בכדי להבין כמה משמעותי הייתה דמותו עבורם. עם היעלמותו חשו גם הם מיותמים, בדומה לבני משפחתו וחבריו. 

 

ואבקש לסיים במספר מילים אישיות הלקוחות מדברי ההספד שנשאתי על קברו: 

 

אני חש כאילו נגדע ממני חלק. אבדתי את הנפש המוסיקאלית התאומה שלי, את המוסיקאי הקרוב לי ביותר ואת האדם שאני כל כך אוהב.

לא אוכל עוד להתקשר אליך ארז בשעות הערב המאוחרות ולשוחח איתך בהנאה עילאית אל תוך הלילה על סוגיה הרמונית או קונטרפונקטית בקטע של ביל אוואנס, סימפוניה של מוצרט או שיר של סטיבי וונדר. להקשיב לתובנות שלך, המשכנעות כל כך, על פרק רביעייה מסוים של היידן, שוברט, ברהמס או בטהובן. ליהנות מהגישה שלך שהצטיינה באנליטיות חדה כתער, אבל כזו שאיננה מאבדת את ההקשר הרגשי אף פעם. גישה שהסתמכה על הקשבה עמוקה, מוסיקאליות טבעית ואנושיות חמה. וכמובן כל זאת בתוספת חוש ההומור הנפלא שלך העדין אך המושחז והאירוני. אני כבר כל כך מתגעגע, ארז. 

אתה משאיר אחריך חלל גדול , חלל שיהיה קשה למלא. אף פעם לא חשבתי כך על הקשר בין משמעות המילה חלל כמבטאת מוות אנושי וחלל כמילה המייצגת ריק ואין פיסי.

מותך המחיש לי קשר זה באופן כואב במיוחד.

אני נפרד ממך היום לצערי אך אנצור את זיכרונך בלבי כל חיי.

יהיה זכרך ברוך.

 

מנחם.