המחשבה על ארז בלשון עבר מעוררת כל כך הרבה געגוע וכאב. אנו ממאנים להאמין שלא נפגוש יותר את דמותו המאירה והמלאה כרימון.

ארז היה אישיות חריגה בנוף האנושי בכלל ובקרב מוסיקאים בפרט: שנון ומבריק, חד מחשבה, מהיר תפיסה, ובעל ידע וחוש מוסיקלי יוצאי דופן. העובדה שסיים לא מכבר דוקטורט אצל קרל שכטר, אחד מגדולי המוסיקולוגים בדורנו, מדברת בעד עצמה. לכולנו, קולגות כסטודנטים, הייתה כלפיו הערכה, אהדה וחיבה. ארז היה נכס נדיר שלא יסולא בפז. תמיד נענה בחיוב וברצון לכל בקשה או תהייה מקצועית. כאשר נפגשנו לדון בסוגיות אנליטיות כאלה ואחרות, קלע ארז לעיתים לתשובה עוד בטרם הסתיימה השאלה. הבנתו המוסיקלית העמוקה באה לידי ביטוי בהסברים ממצים, בהירים ומשכנעים. הוא היה חד כתער, בעל דעות מוצקות ומנומקות ויחד עם זאת היתה בו פתיחות וסובלנות כלפי האדם החושב והסקרן. 

המגע האנושי ויחסיו של ארז עם הזולת היו מיוחדים. הוא היה עניו, ישיר, כן, צנוע, אסרטיבי ובלתי מתפשר. וכל אלה היו מהולים בהומור דק ולעיתים אירוני וציני, ובכישרון סטנדאפיסטי שסייע לנו בחדר המורים להפיג את המתח והשיגרה היום-יומיים. 

בכל הנוגע להוראה תמיד אמר לי: "אני מביא את הסוסים אל האבוס. ירצו - יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו"...הגישה שלו הייתה הטבעית והאמיתית ביותר בעולם, ואף פעם לא ניסה לרכוש את לב עמיתיו ותלמידיו. המפגש בין האמת הפנימית הכנה שלו לאינטלגינציה ולידע האדיר שנצר בתוכו הביאה לכך שהיה חבר אמין ומורה נערץ.

בראש סולם העדיפויות שלו עמדה תמיד המשפחה. העובדה שהיה אמון על קניות ובישולים איפשרה לנו לזכות גם בהמון טיפים קולינריים...

ארז ניחן בנדיבות וברוחב לב. כשחלתה מנהלת המדרשה למוסיקה (שולמית פיינגולד ז"ל) הוא התגייס וגייס את משפחתו לעזור ולתמוך בה במסירות ובנאמנות רבה.

מי היה מאמין שהגורל המשותף יפגיש אותם כל כך מהר מדי?

 

אילנה איבצן – המדרשה למוסיקה