”שאני אעסוק במקצוע שבטהובן עסק בו?“ / שי חמל
דברים מנקודת מבט אישית על לכתו של איש צנוע ונפלא

​

מראש אומר שעל אף שאין כישלון של ממש בדברים כגון סיכום הסתכלות על אדם אהוב, יודע אני שלא אצליח לסכם את יחסי לארז. אך אולי נכון שאנסה בכל זאת ואגיד משהו, גם אם דבר קטן, שמא המילים הנחרטות בי עכשיו יהיו בעלות משמעות למישהו. אז אנסה. 

 

למדתי עם ארז כשנה וחצי באופן פרטי, בביתו, כל שבועיים ביום שישי בין 10:00 ל12:00 (כמובן שהשיעור מעולם לא ארך פחות משעתיים וחצי). הגעתי אליו בחיפושי אחר מורה לקומפוזיציה בתקופת התיכון. בזמנו אחי למד אצלו תקופה די ארוכה, וכך מצאתי את עצמי מגיע לביתו ברח' גורדון. איני זוכר במדויק את הפגישה הראשונה אך אני זוכר פרטים שנאספו יחדיו מכל פגישותינו - הדרך לביתו (דרך די ארוכה בהתחשב בכך שהוריי גרים ליד נהריה), הכלבה ליידי הנובחת ומכוונת אל הדירה, השיער המאפיר, הסיגריה המלווה בהתנצלות ובחיוך דו צדדי לקראת סיומה של כל פגישה, ובעיקר מאות רעיונות וכיוונים מוסיקליים שאין להם תחליף. במיוחד אני זוכר את ההומור, ההאזנה המשותפת לביל אוונס תוך כדי אמירה פה ושם, את הזיכרון והשליפה המהירה כתגובה לכל שאלה שעולה לי, ואת הביקורת במסווה של מחמאות, אך בצורה שאי אפשר להתעלם מן הביקורת. דברים בסגנון "בשביל אדם בלי ניסיון בכך, זה מוצלח מאוד". ארז לימד אותי באס ממוספר, הרמוניה, קונטרפונקט, הרמוניית ג'אז ועוד דברים רבים שאין בפי מונחים מוסיקליים וחוץ-מוסיקליים מספיקים בשביל לתארם. 

 

לקראת סוף התיכון, תוך התייעצות עם ארז פניתי לאקדמיה למוסיקה בירושלים. בעקבות ההכשרה שקיבלתי על ידיו לא מצאתי קושי רב בבחינות הכניסה. 

 

להפתעתי, השנה שבה הגעתי לאקדמיה בירושלים הייתה השנה בה ארז הצטרף גם הוא לשורותיה. בשנה הראשונה אמנם לא למדתי איתו אך בשנתיים שלאחר מכן למדתי איתו תורת המוסיקה, וזה היה תענוג צרוף. מרוב ההנאה בשיעוריו התחלתי לחוש שהמוסיקה שאני הכי אוהב אינה שייכת לז'אנר מסוים, מלחין מסוים או תקופה מסוימת, אלא פשוט לכך שזו המוסיקה שלמדתי עם ארז. אני חושב שגם זה לבד מספיק בשביל לתאר איזה מין מורה הוא היה. 

 

פעמים רבות, הן בלוויה והן בדברים שקראתי באתר מוזכרת הנטייה של אנשים להתקבץ סביבו בזמנו הפנוי המועט, בין שיעור לשיעור או בסיום יום הוראה. אני הייתי אחד מהאנשים האלה. את מספר השיעורים שפספסתי בזכות (ואני מדגיש - בזכות) שיחה איתו אי אפשר למנות על אצבעותיי בלבד. הזמנים שבהם חשבתי יותר מכל שאני לומד מוסיקה מהי, היו השיחות איתו בין לבין על דברים שונים ומשונים. 

 

הקנאות של ארז, שצוינה גם היא באתר מספר פעמים, הייתה תכונה נפלאה במיוחד בגלל המיתון שלה. אני זוכר שפעם אחת באתי אליו עם שאלה על סונטה של בטהובן שניתחנו בשיעור עם מורה אחר והייתי בדעת מיעוט לגבי מיקומו של הנושא השני. אני, בניסיוני לדבוק באותה קנאות, חשבתי שעד שהנושא לא מופיע במובהק, אי אפשר לקרוא לו נושא שני. מיד ארז שלף טיעונים קטנים ועדינים שלאיטם הצביעו יותר ויותר על כך שזהו מיקומו של הנושא השני, וציין שגם הוא, בקנאותו, חשב כך פעם. רציתי למצוא איזה דרך שבה אוכיח צדקתי אבל כפי שבדרך כלל קרה בשיחות איתו בסופו של דבר הבנתי שאין ברירה, ושוב הוא צודק. 

 

עם פטירתו הרגשתי קצת חסר אונים. פתאום עמוד תווך משמעותי בחיי המוסיקליים נעלם. רציתי להתאבל אך לא ידעתי בדיוק איך. הדברים של בתו, אמה, בלוויה הצחיקו אותי וגרמו לי לבכות ולזכור אותו בעוד דרך. איכשהו, אולי באופן טבעי ואולי בכל זאת בגלל הכרות כלשהי עם המסורת לא התגלחתי כל תקופת השלושים. אולי זה היה כי חשתי שיחד עם באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, שומן, ברהמס, ברטוק ועוד המונים אחרים, גם ארז היה לי אב מוסיקלי. וכאב מוסיקלי לי ולעוד הרבה אחרים, יצא לו לפחות להיכנס לרשימה אחת עם בטהובן הרבה יותר ממלחינים רבים הפועלים כיום. 

 

את השלב הסופי באבל שלי עוד לא סיימתי, וכנראה לא אסיים לעולם. שלב זה יהיה לנסות למצוא ולהשלים את משימתי, שהייתה גם משימתו, ולגרום למוסיקאים לעשות מוסיקה טוב יותר ולאהוב מוסיקה יותר. 

ההפסד שבאובדן אדם כזה, אין בו קץ 

​

מתגעגע, 
שי חמל