לפני עשר שנים / אירנה טקצ'נקו
 

לפני כ- 10 שנים, בקיץ 2001 ארז הציע לי להחליפו בקורס הקיץ של המדרשה למוזיקה במכללת לווינסקי, החל מהשנה הבאה. כדי לראות במה מדובר, סיכמנו שאסתכל בשיעוריו במכינה (בין התאריכים 26.08.2001 – 12.09.2001).
 

בעיקר הפנמתי את גישתו בעבודה עם צעירים, אשר מתחילים ברובם את דרכם המקצועית במוזיקה. האתגר הוא להעביר בזמן מוגבל מאוד חומר עמוס ומורכב מאוד (אשר ישמש להם בסיס תיאורטי לכל מה שילמדו בהמשך) בצורה לא ילדותית ופשטנית, אך המובנת ביותר. למעשה, המשימה הייתה ללמד את הצעירים לפתח חושים, רגישות למוזיקה ולדבר את השפה המוזיקלית. 
 

כמו תמיד ב"שיעורי ארז", שמענו מוזיקה, צחקנו, שרנו, והשתעשענו בכל מני תרגילוני פיתוח שמיעה. ארז היה במיטבו, המרץ והדיבור הנרגש היו מרתקים ומהפנטים. הגיב לכול בדרכו: חוסר ריכוז ואף כל רמז לעצלנות היה זוכה במבט מאיים והערות סרקסטיות במידה זו או אחרת (למשל, התשובה לשאלה "מה צריך לעשות עם מעגל הקווינטות?" הייתה "לדעת את זה לכל החיים"), חלקן ניסה להמתיק ("איפה תנועות השפתיים? הפכתי לקלגס. הקלגס של הסולפג'.") מפעם לפעם היה נותן להם להבין כי הוא מבחין בכול ("הרגשתם שם איזושהי אי-נוחות, ראיתי זאת לפי התנועות הפיזיות שלכם.") 

 

"רשמת את הבדיחות?", דאג ארז בחיוך מקסים. "כמובן", אמרתי.
אכן, רשמתי את ה"בדיחות", והפנינים האחרות ב"שפת ארז" המטאפורית והססגונית. כל מי שלמד אצל ארז, מכיר את מרביתם, כי הם היו בהחלט חלק בלתי נפרד ממהלך השיעור וחזרו בשיעורים שזורים בהסברי תורת המוזיקה, הרמוניה וניתוח יצירות. אפשר לומר כי המורה שלנו היה "הופך לבדיחה" את החוקים החמורים של תורת המוזיקה, והרי הרבה יותר קל לזכור בדיחות מוצלחות, הלא כן? 

 

הפתיחות והגשרים
 

• "אחרי שראיתם שלא צריך להתחייב על שום דבר, השתחררתם, ועכשיו אפשר להתחיל...

• בוא קצת נשיר דברים שהם ברוח שיעורי הבית שלנו.

• צריך להתחיל בתהליך עיכול והתיידדות עם הסולמות. קודם כל לשיר כל סולם ב"סולפגי'ת".

• בגלל שמצב המרווחים אצלנו הוא כה מזהיר, אני מתחיל בחומר, שמתבסס על הידע המושלם שלהם.

תרגילי הסולפג' יכולים להתחיל כך:

"איזה סולם נלך לחרוש היום? כי עוד לא שמענו צלילים הבוקר... רה מינור, יש בו המון מוזיקה...נשיר פעם אחת את הסולם. לא רשום לכם, נכון? יופי, נשיר תרגיל מנטאלי...

עכשיו - צלילים בסולם... זה רה, זה היה חינם..."
 

הגדרות ואפיונים
 

• לקוורטה אפשר לגרום להישמע לא כל כך ידידותית. מרווח הקוורטה ערמומי מבחינת קטלוּג.

• מדגים סינקופה: "מאזן אימה". בשיר של גרשווין יש מאזן: קצת על-, הרבה נגד, נוצרת זרימה שוצפת. מנגן באך: שומעים שזה כמעט סווינג? מקצב יכול לצייר על זה כל ציור.

• סוגי משקל: מעבר לאפשרויות הסטנדרטיות האלה, יש לנו עוד...ממחלקת התעלולים...

• ברהמס: פעם אנשים היו כל כך קשוחים במסורת לפעמים...אפילו כשמוזיקה הייתה משתנה, היו ממשיכים באותו המשקל, אז לתיבות לא הייתה שום משמעות... גם אצל באך יש מוזיקה כזאת.

• רנסנס– אין תחושה של משקל, יותר אלסטי, מסטיק כזה. סאונד הומוגני – כולם בני-אדם. חלוקת תפקידים שווה וצודקת בין הקולות.

• בבארוק זה כל הזמן נוסע, אין לך כמעט איפה לנשום. ברגע שפותחים את השיבר, המוזיקה ממשיכה וממשיכה.

• בטוקטה מחפשים מה לעשות, מנסים קצת ככה, קצת ככה, וקצת ככה...

• בואו נדבר על עובי המותניים של התזמורת בקלאסיקה.

• מוזיקה קלאסית: למרות שזה עשיר בתוכן, זה עדיין רזה.

• מוצרט זה עצוב ורומנטי במובן הציורי של המלה. קלאסי זה לא תמיד שטותניקי כזה... ראיתם רק את החלקים הבודדים מהסרט "אמדיאוס"...

• אצל מוצרט יותר בזבזנות כזו, יותר נושאים...

• דון ג'ובני: מוצרט קצת מעצב אותו כמו זיקית, מעין אדם ללא חוט שדרה. בחוסר עמוד השדרה מגלה חוט שדרה עד הסוף. הוא מנסה, ומוכן לשלם את המחיר...

• המוזיקה של היידן ומוצרט– כמו האיש בעל אלף הפרצופים. ובטהובן...הפך את האישיו לאישי.

• אצל מוצרט והיידן יש הפי אנד, כולם מסתדרים עם כולם. ואצל בטהובן עלה מפלס רגשי...הוא שאף להרחיב את הגבולות...

• בטהובן: ככל שהבחור הולך ומתבגר (או הולך ומתחרש), משהו משתנה אצלו, מרגישים שלא נוח לו... קצת מתפרע. הכול הרבה יותר בגדול...שומעים שזה משפריץ. אותו התבשיל, אבל גוֹלש.

• מנדלסון: פה הפואנטה העיקרית תהיה הווירטואוזיות. וירטואוזיות לא בהכרח אומר ריק מתוכן. לעתים קרובות כן, אבל פה לא... ריצה קלילה על קצות האצבעות של פיות...

• בקונצ'רטי הברנדנבורגים ו"עונות השנה" זוכרים יותר את התזמורת ופחות את "הדרדלך" של הסולנים.

• רביעית מיתר: מה אתם חושבים על חלוקת העומס בין הנגנים? צודקת, אף אחד לא יוצא פראייר. כששומעים את זה, אז חושבים: הא, אולי זה המשך המסורת של אכילת הפולק'ה (כשהמוזיקה מנגנת ברקע)... אבל שומעים שזה מאוד רציני...

• קונצ'רטו: להתחרות זה לא במובן שבסוף היצירה מישהו צריך להיות מבואס, והמנצח דורך על צווארו בצורה משפילה, אלא במובן של ניגוד....איכשהו יש חלוקה שווה בין שני המוחות, משלימים זה את זה.

• היו כל מני מלחינים בינוניים שנשרו, כי נפלו לבור של בנאליות.

• ...שלא ניכנס למיטת סדום של המוזיקה הגרמנית.

• מוזיקה א-טונאלית נשמעת כמו חתול שהולך על הפסנתר קצת...יש להניח שהחתול לא יבסס את הטוניקה ולא ישקיע בדיסוננסים...(בשביל לבחון את התיזה, צריך להתחיל תמיד הפוך, כדי לא ליצור דעות קדומות...)

 

שאלות ומשימות
 

• <על הטון המוביל>: איזה צליל רצה להיפתר בצורה הכי דרמטית?

• יש לנו ציר של זמן, כמו הרעש של המזגן. מה הפעמות עושות?

• אני מנגן, אתם תעשו את התנועה של "קידה סינית" על כל פעמה.

• להשתדל למלא את כל מכסת הזמן של הצלילים הארוכים.

• למה שומעים שזה עדיין שיטת הבישול הקלאסי?

 

"אני מאמין"
 

• כל התיאוריה שאנו לומדים, מלווה משהו שמצלצל. אם לא נשמע, אז מה הטעם?

• התיאוריה של המוזיקה צריכה ללמד על מוזיקה. בשביל מה ללמוד משהו שהוא לא רלוונטי למוזיקה?

• להתמצא ברוח הדברים, להשקיע ונורא-נורא לאהוב את זה. מי שלא אוהב את זה, לעולם לא יצליח.

• אין לי אבקת קסמים ומפתח לגנבים! היה לי, אבל השנה אזל.

• מי שרוצה להכיר <מפתחות>, כל יום צריך לשבת, לשיר, לחרוק.

• על המבחן בהאזנה: יותר חשוב הנימוק. לראות שאתם יכולים לזהות מרכיבים. שאתם מקשרים בין אינטואיציה לרציונליות.

• <על לימוד מרווחים לפי התחלות של שירים>: יום אחד אדם יבוא ויגיד: "היום אני לא שומע קווינטות. התינוק פלט על המקום בטבלה, בו רשום השיר על קווינטה". אסור לעשות את זה כדי לא לפתח תלות אינפנטילית בשירים! (תלות בדברים טובים זה דווקא טוב!)

 

על החיים...

 

• אלה מונחים מוזיקליים: הצליל השלישי, הירידה בתוך סולם. אפשר לבטא, להפיח בזה חיים.

• עדיף לקחת נשימה איפה שמוזיקה גם נושמת.

• לקחתי את "מי" והוספתי לו ענן...עטפתי את "דו" בכל הצלילים

• ...הקסמים של עולם הצלילים. הם יכולים לרבוץ ככה כמו עננים...

• סאונד של בלוז מתחיל להיספג... אני מאמין בפיתוח חוש ריח... דורכת ומעננת ומבוזזת את הטוניקה...דו# מעונן.

• מקלדת היא מאוד נוחה כי הצלילים נוסעים

• <על מערכת הסולם>: יש בין הצלילים העריצות מסוימת, יש בעלי תפקידים. צליל אחד משמש כמגנט, ושאר הצלילים מתייחסים אליו.

• יש גם צלילים הזרים לסולם. זה כמו במשפחה: יש קרובים-קרובים, ויש גם בני-דודים מדרגה שנייה, וגם פולשים מהצד בהזמנה ולא בהזמנה.

• לצלילים אלה אין יחסים ישרים עם טוניקה. לא שניתקו אותם, פשוט לא היו להם מעולם...

• ...יחסיו המעורערים עם טוניקה, הוא צריך מגשר.

• למה יש בכלל יותר ממפתח אחד? הכוונה שפחות הצלילים "ישפריצו" מעל החמשה.

• <על מעגל הקווינטות>: כמו שבדייזים יש תחושה שזה הולך ונהיה יותר מבריק, בבמולים התחושה היא הפוכה. אם אתם רוצים לתאר אי קטן מואר שמש (מנגן קטע מתוך הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון)... לעומת זאת (מנגן את הכורל BWV 645 במי-במול מז'ור של באך)...

• יש בעולם אנשים של במולים או של דייזים.

• מרווח תמיד נושא שם פרטי ושם המשפחה...ראשית חוכמה, שם פרטי...

• קווינטה מוקטנת: בואו נחשוב על משהו שטני ומפלצתי. קודם כול, באיזה אזור של היער הוא מתגורר? איך מדבר? בצורה מקושרת או מקוטעת?

• כמו אימא, צליל היסוד יש רק אחד.

• האקורד המקשר – יש לו אופי תלותי.

• המשולש המוגדל: נניח שמישהו אלים, והוא אוהב לצבוט צלילים ולהתיז מהם דם: דו-מי-סול#.

 

...ועל המוות

 

• ריתמוס זה דבר מאוד חי. אני אדגים לכם מה זה מת, ואז תדעו מה זה חי <שר תרגיל מונוטונית>. צריך להיות משהו חי ותוסס.

• ליסט לא ממש רומנטי. להיות רומנטי זה למות צעיר, משחפת רצוי...

• קדנצה פריגית: כשרוצים לחגוג את מותו של מישהו... לא לחגוג, לציין. השאלה, מי מת.

 

לצחוק בשיא הרצינות

​​

• ראיתם? זאת עליית מדרגה – הייתי אומר, הסלמה.

• אנו מתפעלים שיש כל כך הרבה קתוליים בעולם – המוזיקה שלהם יפה!

• זהו, נגמרו הערמות, היום אני מנגן סולמות בשכיבה.

• יש אנשים שחושבים שאקורדים זה נורא פשוט, והם צודקים.

• הניחוח המיקסולידי התפשט פה. רוצים גם "סלינו על כתפינו"?

• סול# - יצור מוזיקלי של קלשון בגלל דוקרניות... ג' של הפולנים.

• <קריאת מפתחות>: מוחקים במוח את מפתח סול ("טיפקס מנטאלי"). מחזק מאוד את הוויטמינים של מפתח פה.

• הטון המוביל לא קיים במינור, אלא מעלים אותו. תזהרו בהובלה!

• <על פה# במעגל הקווינטות>: אם מישהו נכנס לתוך "סיסטמה", אי אפשר לסלק אותו.

• סימני מפתח הם "בוכטה" – אפשר להגיד "בוכטה" במוסד אקדמי? – "בוכטה" של סימני העתק שנמצאים ליד המפתח.

• מי שמכיר את המורים היקים, הם ממשיכים להגיד את השמות מעבר לדצימה.

• <על מרווחים> מושלמים זה לא תכונת אופי...

• אי אפשר להקטין פרימה! אל תתפסו אותי בטבלה!

• מה היו אומרים על זה נהגי המשאיות (אלה שסופרים טונים, אני מתכוון)?

• מרווח אנהרמוני: זה לא מהמילה "אין" כמו "אין להם לחם" – "אן", בלי יוד.

• "ארבעת המינים" של האקורדים

• מוקטן יותר עדין קצת, לפחות כשמנגנים אותו בעדינות

• פעמה לא חייבת להיות רבע. זה לא תואר אצולה בריטי שהרבע קיבל.

• בסגנון אופראי<בקצב>יש תמיד קפיטליזם כזה: מקצרים את הקצרים ומאריכים את הארוכים.

• פלסטרינה, המוזיקה שלו, איך אומרים, כמו מפיה – לא אישי

• ג'זואלדו –מלחין, משורר ורוצח, איש אשכולות, גיבור רומנטי.

• פרסל – מלחין נפלא. אחריו הרבה שנים לא היו מלחינים חשובים באנגליה, יש האומרים, אין עד היום.

• אצל מהלר על הבימה יושבים כמעט אותו מספר אנשים כמו באולם.

• היום הרכב קאמרי יכול לנגן בהיכל התרבות (זה לא אומר שזה נשמע טוב).

• "שר היער" של שוברט: זה לא שיר קל, אני לא מציע אותו להשמיע לתינוק לפני שינה.

• סיבליוס: צבעים כאלה קודרים וחשוכים – שומעים שזה צפוני (לא במובן של צפון-תל-אביב).

• יש תהליך מאוד מוזר: מוצרט מושפע מהיידן, ואחרי שמוצרט "התכלה" כל כך מהר, אפשר לשמוע במוזיקה של היידן את ההשפעה של מוצרט, למרות שהיידן יכול היה להיות אבא שלו. הרבה אנשים חושבים שיש אבולוציה...