מה למדתי מארז רפופורט / מריה חרמוני

 

"מוזיקה היא דבר סקסי מאוד", הוא היה אומר וניגש למקלדת הפסנתר. "משתמשים בפה דיאז כדי להגביר את ההנאה כשמגיעים לסול. דון ג'ובני וצרלינה, לאן הם הולכים עכשיו?" 

פיו היה נמתח וחיוך מסתורי היה מתקבע על פניו כמו חצי ירח. 

"הנה שני אקורדים שממלאים את אותה הפונקציה. קחו את השלד של סבתא שלי ואת השלד של מרלין מונרו – השלד הוא אותו שלד. ההבדל הוא מה יש על אותו השלד – הדבר הזה… או שני דברים… ומה אתם מרגישים כלפיהם." 

למדתי, שמורה עם תואר דוקטור יכול ללבוש טי שרט וזוג נעליים אחד כל עונות השנה במשך כל שנות הלימודים שלי. 

למדתי שאיש אקדמיה יכול, במקום לשאת את הידע שלו לפניו על מגש זהב, להספיג את הידע המופלא לתוך ריאותיו, לתוך מעשיו, לתוך תנועותיו ולחיותו יום יום. 

למדתי שמוזיקה לא יכולה להיות רק מתודה תיאורטית. 

למדתי שרק צניעות משקפת עושר פנימי וידע אמיתי עמוק. 

למדתי שכריכים מלחם מלא, עטופים בקפדנות בניירות אריזה, יכולים להיות הכי טעימים לארוחת בוקר. 

למדתי שאי אפשר לשנות את הטבע הבסיסי.

למדתי, שהרבה פעמים, כשמשנים דבר, לא משנים דברים אחרים. לא משנים את הכול בו זמנית. 

למדתי, שהדרך הפשוטה ביותר היא הנכונה ביותר. 

למדתי…… ללקט את כל הצלילים בשתי הידיים, למהול אותם ביין אדום משובח ולנתז אותם לדפי התווים כדי שיסמנו את דרכי, ינווטו אותי להמשך חיי. אלה הם המרכיבים. 

יצירה שנבנית מתוך הביצוע עצמו, מעכבת סיומים והופכת אותם לסיומים מדומים, משכרים ומסחררים, כי הם בלתי צפויים, מיסטיים. כתמי יין מצטופפים לאקורדים ומשחררים אנחה עמוקה, והיא מתמזגת עם הזרמים הרכים של המלודיה הנמשכת ונמשכת, יוצרת דיאלוג עם קו הבס שמתחתיה, עם קו הסופרן שמעליה, מתעבה לרב קוליות מרהיבה, מתעצמת לאוקיינוס תזמורתי של מהלר, מפתיעה כל רגע, מענגת בלא גבול, מתרחבת למימדים אין-סופיים. לתשוקה אחת. אין חלקיק רגע מת. שתיקות טעונות עד כאב מאלצות אותי לרכז את כל מהותי בנקודות שיא הדרמה, מחזיקות אותי שם למעלה עד לפירוק. 

לא לסיים ממש. להשאיר זרם דקיק, רמז קליל לנשימה. ולהמשיך. זה גם מה שלמדתי מארז: נכון הוא מה שנשמע יפה. חוקי ההרמוניה הם חוקיי חיי. 

תודה לך, ארז 

הייתה לי זכות גדולה להיות תלמידה שלך. 
 

ארז רפופורט מת ב-23 לנובמבר 2009. 
 

מתוך הכתבה "ארז רפפורט: הצליל לא תם" של נעם בן זאב 

"הקורסים למוסיקה עם רפופורט השאירו את חותמם על כל סטודנט וסטודנטית שלו, ובהצטברותם השפיעו על דור שלם של מוסיקאים שצמח כאן. האישיות שלו, החיננית, והנדיבות והחוכמה, שבו מיד את לב התלמידים, וגם ההתייחסות האישית המיידית, והחברות שנוצרה אתו באופן טבעי וגישרה בתוך רגע על הפער בין הסמכות לבין מי שצריך להסתופף בצלה; אבל יותר מכך בלט הידע המוסיקלי הכביר שלו, שכמוהו נדיר למצוא בכלל ובין כותלי האקדמיה בפרט, והזיכרון הפנומנלי שלו שהושיב את הרפרטואר הקלאסי על כל דקויותיו בעשר אצבעותיו, מוכן לשליפה ולהדגמה בכל הנסיבות." 
 

* לפוסט המקורי בבלוג של מריה חרמוני - לחצו כאן.