בכל פעם שאני נזכר בארז עולה על פניי חיוך,

חיוך רחב, בריא כזה, חיוך אמיתי שבא מבפנים.

החיוך זוכר את הבדיחות המבריקות של ארז,

ואת התובנות המוסיקליות העמוקות שנשפכו מפיו כמים,

תובנות של אדם שאהב מוסיקה עד אין קץ וחי מוסיקה בכל רמ"ח איבריו.

 

בכל פעם שאני נזכר בארז עולה על פניי חיוך.

החיוך זוכר את השיעור הראשון ב"מבוא לאנליזה שנקריאנית", בו נדמה היה שאם היה עוד קצת זמן, ארז היה מנגן את כל הרפרטואר של ה"common practice" וגם כמה שירים פופולאריים לקינוח.

החיוך גם זוכר איך שעוד במהלך הקורס שאלתי את ארז אם הוא מוכן להיות המנחה שלי למאסטר במוסיקולוגיה, ואיך ארז הסכים ומיד התחיל להעלות רעיונות שיעזרו לי לבסס את התזה.

 

בכל פעם שאני נזכר בארז עולה על פניי חיוך,

חיוך רחב, בריא כזה, חיוך אמיתי שבא מבפנים.

החיוך לא שוכח איך ארז התעקש שכל גרף וכל ניתוח יתארו את המוסיקה עצמה ולא את איך שהיא כתובה על הדף.

החיוך זוכר איך ארז היה שואל "האם אתה באמת שומע כאן קדנצה?",

או "איפה אתה באמת שומע את הדומיננטה הסטרקטורלית?", 

ובאורח פלא השאלה עצמה היתה פותחת לי צוהר להבנה כל כך יותר עמוקה של היצירה.

ארז מעולם לא עשה הנחות (לא לי, לא לאף תלמיד אחר, ולא לעצמו)

לפעמים, אחרי שכביכול סיימנו לנתח יצירה,

ארז היה פתאם מציב סימני שאלה חדשים - 

"אולי לא הבנו משהו בפעם שעברה, או אולי יש עוד שכבה של אנליזה שלא גילינו?"

 

ארז היה אדם מקסים, מוסיקאי מחונן, ומורה בחסד.

ארז היה אדם צנוע ונעים,

מקור השראה לכל מי שנקרא בדרכו.

ארז לימד דורות של מוסיקאים איך להקשיב למוסיקה ואיך לחשוב על אנליזה.

היום, כמרצה באותו תחום ממש, אני מוצא את עצמי נותן את אותן העצות של ארז לתלמידיי, ומקפיד איתם על אותם דברים ממש - 

על הבנה של קונטרפונקט ובס ממוספר, ומעל לכל על אנליזה שמקורה בהקשבה ובמחשבה מעמיקה.

 

בכל פעם שאני נזכר בארז עולה על פניי חיוך,

ומיד אחריו אני מתמלא עצב רב.