הפסנתרן שלנו / עמיר רפופורט

 

היה לנו מנהג, אצלנו במשפחה, להתכנס כמה פעמים בשנה בבית ההורים, בימי הולדת, בחגים, או בסתם ימי שבת עם מזג אויר יפה, אבא שלי היה מכין בשר על האש, אימא שלי מוסיפה מיני תוספות וסלטים וכולנו יושבים במרפסת ואוכלים עד שאי אפשר יותר.
כשהחלק הקולינרי היה מסתיים, היינו גוררים את עצמנו, בקושי, עם הקפה והעוגות, אל הסלון, מתיישבים על הספות, ארז מתיישב – בדרך כלל לאחר הפצרות - ליד הפסנתר, ומתחילים לשיר. מה שמכנים "שירי ארץ-ישראל". אם התיאור הזה גורם לכם לשוות בדמיונכם איזו תמונה הרמונית ונעימה, של חבורת אנשים, מבוגרים וילדים, מסבים להם בנחת ושרים בשקט וברגש שירים יפים, אז, כן, בערך, אבל לא בדיוק. 

הייתם צריכים לראות אותנו, או ליתר דיוק לשמוע אותנו – הבה נודה, חבורה של זייפנים, השמיעה שלנו מוגבלת בלשון המעטה, לחלקנו יש קולות של עורבים חולי אסטמה, חלקנו נטולי חוש קצב בסיסי, לבית הראשון אנחנו נכנסים לפני הזמן, והיות שאנחנו זוכרים שפספסנו, אז אנחנו מפיקים לקחים ולבית השני אנחנו נכנסים אחרי הזמן, בפזמון אנחנו צורחים בקולי קולות, עד שבחוץ ציפורים צונחות מן העצים. אבל ביחס הפוך לחוסר הכישרון המוזיקלי שלנו – יש לנו דעות נחרצות לגבי מה צריך לשיר, ויש לנו רצונות ויש לנו גחמות: אחד רוצה שירים רוסיים, לשנייה נמאס מכל המנגינות המדכאות האלה והיא מבקשת משהו שמח, שלישית רוצה נעמי שמר, לרביעי יש קראש על אילנית והחמישי מציע שירים ביוונית. כך שרוב הזמן בכלל לא שרים, אלא מתווכחים מה לשיר. וגם בזמן שסוף-סוף שרים, כלומר צורחים ומזייפים, תמיד יש מישהו שברקע מסביר למה השיר שנבחר הוא מכוער וכמה חבל שלא בחרנו בשיר שהוא הציע.
ובתוך כל גן החיות הזה, יושב לו ארז ליד הפסנתר, כמו מלכת אנגליה שנקלעה ליציע של אוהדי בית"ר ירושלים, והוא מנסה לרצות את הגחמות השונות, ולפעמים, נדמה... שהוא אפילו נהנה מזה. 

הנשיא האמריקני המנוח, הארי טרומן, סיפר פעם שכאשר היה בחור צעיר והיה צריך למצוא פרנסה, עמדו לפניו שתי הצעות עבודה: אחת הייתה משרה זוטרה בעירייה המקומית, והשנייה הייתה משרה של פסנתרן בבית-זונות. טרומן התלבט ובסוף בחר במשרה בעירייה שממנה התקדם למשרה בכירה יותר, ומשם עבר לפוליטיקה הארצית ובסוף כידוע הפך לנשיא. 
טרומן, כשהוא כבר נשיא, סיפר את הסיפור הזה ואמר שבדיעבד הוא חושב שהבחירה שלו הייתה שגויה. כי להיות נשיא ארה"ב, כך הוא הסביר, כל אחד יכול, אבל להיות פסנתרן בבית-זונות זה משהו מיוחד. 

אנחנו לא היינו בית זונות, אלא רק גן חיות – וארז היה הפסנתרן שלנו. וכאן זה לא הבית הלבן אלא רק האקדמיה למוזיקה, וארז, למזלו, לא היה צריך לבחור – התאפשר לו להיות גם מורה באקדמיה וגם, לפעמים, פסנתרן בגן-חיות. 
אנחנו אהבנו את ארז לא בזכות כישרונו המוזיקלי. וליבנו נשבר מצער כשמת לא בגלל שאיבדנו את הפסנתרן שלנו. מתבקש לומר שאהבנו אותו בשל אישיותו, בשל השכל החד שלו, חוש ההומור שלו, צניעותו, נדיבותו – הכול נכון, אבל אם לומר את האמת, גם זה לא מדויק. אהבנו את ארז וליבנו נשבר כשמת בגלל שארז היה עצמנו ובשרנו. פשוט, עצמנו ובשרנו. עם הפסנתר ובלי הפסנתר.
ואף-על-פי-כן, אנחנו כולנו שמחים לדעת שבכך שהפכנו אותו, חצי-בכפייה, לפסנתרן של גן החיות שלנו, בכול זאת לא נמנע ממנו לבוא לכאן, לאקדמיה, ולפגוש אתכם, אנשים שלא מזייפים, או, יש לקוות, מזייפים פחות, שיודעים, או לפחות סקרנים לדעת, מהי הרמוניה ומהי מלודיה. שלא נכנסים לבית הראשון לפני הזמן.
אנחנו יודעים כמה שמחה הסבה לארז ההסתופפות במחיצתכם, היכולת לדבר עם אנשים שדוברים את אותה שפה – שפת המוזיקה. אנחנו שומעים כל הזמן, אחרי מותו, מתלמידים ומקולגות כמה אור ארז הכניס לחייהם, וזה מרגש אותנו לשמוע. ואנחנו רוצים שתדעו שגם אתם הכנסתם אור לחייו, ועל כך אנחנו מודים לכם.