הספד / עמיר

​

אם הדבר היה בידיו של ארז, הטקס הזה לא היה מתקיים. ארז שנא טקסים. מכל הדברים שארז שנא, והיו לא מעט כאלה, טקסים הוא שנא במיוחד. חתונות, הלוויות, אזכרות, בר מצווה, ברית מילה, טקסים לאומיים, דתיים, חילוניים. את כולם הוא תעב, ועשה כמיטב יכולתו להתחמק מהם. אבל מן הטקס הזה הוא לא יכול להתחמק.

לו היה הדבר בידו, אני יודע איך ארז היה רוצה להיקבר. פשוט מפני שהוא אמר לי. לפני הרבה שנים. הוא אמר: אני רוצה להיקבר מתחת לעץ השזיפים בחצר של סבא וסבתא ליד ליידי, הכלבה שהייתה לנו בילדותנו.

אבל ארז, סבא וסבתא כבר מתו. עץ השזיפים נעקר. החצר ההיא כבר איננה. הבית ההוא כבר עלו עליו הדחפורים. אי-אפשר לקבור אותך שם.

אם כך, הוא היה ודאי מבקש – וכאן אני כבר מנחש – שייקחו אותו אדם אחד או שניים מן המשפחה, עם טורייה, אל פרדס של אשכוליות או קלמנטינות לצד הדרך, ויימצאו שם פינה שקטה ומוצלת, ויכרו לו בור, לא שטוח מידי ולא עמוק מידי, ויורידו אותו אל הבור, ואולי ישבו עוד כמה רגעים ויעשנו במחיצתו סיגריה אחרונה, ואז יכסו אותו באדמה ויערמו גל קטן של אבנים. וזהו. בלי טקסים, בלי תפילות, בלי שירים ובלי נאומים.

בעיקר בלי נאומים.

לארז הייתה אוזן מוזיקאלית. ומה שקרוי שמיעה אבסולוטית. אבל שמיעה אבסולוטית לא רק למוזיקה. האוזן שלו הייתה רגישה לזיופים מכל הסוגים והמינים. הוא שנא נאומים נמלצים, וסופרלטיבים נפוחים, ושבחים מופרזים ופומפוזיות בכלל, והוא שנא נאומים.

והנה אני עומד כאן ונואם. ובעיניי רוחי אני יכול לראות את החיוך המשועשע שלו, איך הוא מצמיד יד אחת אל הלחי ואומר: אוי ואבוי הוא כבר מספיד אותי. אני לא רוצה להכעיס אותו עכשיו, אז אשתדל לקצר, או כפי שארז היה אומר: צמצם בדיבורים.

 

כשארז היה בן 3 או 4, הוא נטל לידיו מפוחית פה, והתחיל לנגן. מנגינות ממש, בלי תווים ובלי הדרכה. כך נתגלה לראשונה הכישרון המוזיקלי הנדיר שלו. שכולם כאן מכירים, אני מניח, או לפחות שמעו על זה. אבל לא על הכישרון הזה אני רוצה לדבר, אלא על כישרון אחר של ארז – הכישרון להיות אהוב.

הגננות בגן אהבו אותו, המורות בבית הספר היסודי השתגעו עליו, לא רק בגלל שהוא היה תלמיד טוב, היו תלמידים יותר טובים. אבל אותו אהבו, אני מתכוון ממש אהבו, העיניים של המורות היו נוצצות כשדברו עליו, אחח ארז. וזה המשיך, בתיכון בצבא, באוניברסיטה, ואחר כך כשהוא לימד, הקולגות שלו והתלמידים שלו. קרה לי כמה פעמים בחיים שפגשתי במקרה מישהו בעבודה או במקום אחר, שהכיר את ארז, ושהתגלה לו פתאום, תוך כדי שיחה, שאני אח של ארז. ותמיד הייתה אותה תגובה. בן השיח שלי היה עוצר רגע בדיבורו, חיוך גדול היה מתפשט על פניו והוא היה אומר, "אחח ארז, איזה בן אדם".

וצריך להגיד, הוא לא התאמץ או השתדל שיאהבו אותו. להיפך: הוא לא היה נחמד במיוחד אל הבריות. הוא לא היה חביב במיוחד. הוא לא היה איש רעים להתרועע, הוא לא פתח שולחנות, הוא מיעט לשבת בפאבים או בבארים. אפילו היה קצת מיזנטרופ, מסתגר, וחוש ההומור המשונן שלו, והאירוניה הקצת מרושעת, לפעמים יותר מקצת, לכאורה ניתן היה לצפות שייעלבו ממנו, שפה ושם ינטרו לו טינה, אבל לא – אהבו אותו.

אפשר לנסות להסביר את זה. להגיד שהוא הקרין איזה תום, איזה טוהר, איזו כנות פשוטה, אינטואיטיבית ובלתי אמצעית. שביחד עם חוש ההומור המרושע לעיתים, עמוק בפנים הוא היה חף לגמרי מכל כוונת זדון וזה הקרין החוצה. ולכן אהבו אותו. הכול נכון. אבל אני חושב שההסבר ל"למה הוא היה כל כך אהוב תמיד", הוא יותר פשוט. אני חושב שהכישרון להיות אהוב הוא כישרון ככול הכישרונות, ולארז היה הכישרון הזה.

 

ועוד דבר: לארז הייתה היכולת להיות תמיד הוא עצמו. זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל מי שחושב על זה לעומק מבין שזה לא כל-כך טריוויאלי. ארז לא התאמץ אף-פעם להיות מישהו אחר ממה שהוא, בכלל הוא לא אהב להתאמץ. הוא לא השתדל לעשות רושם על אף אחד, הוא לא ניסה לרצות את הסביבה ולא היה אכפת לו מה חושבות עליו הבריות. גם בקריירה שלו וגם בחיים שלו הוא עשה מה שאהב ונמנע מלעשות מה שלא אהב. נשמע פשוט. כולנו יודעים שזה לא כל כך פשוט, אבל אצל ארז זה היה פשוט, טבעי. כשהציעו לו, בתחום המקצועי, איזה תפקיד שהיה בו כסף או מעמד או כבוד – אבל שלא עניין אותו, הוא פשוט דחה את ההצעה. רובנו בסיטואציות כאלה מתחבטים ומתלבטים ולא נרדמים בלילה, ואומרים: מצד אחד – ככה ומצד שני – ככה. ארז לא התחבט ולא התלבט ולא הזיע. הוא פשוט אמר "לא מעניין אותי". ואי אפשר היה לקנות אותו ואי אפשר היה למכור אותו ואי אפשר היה לפתות אותו, וכי במה יפתו אותו? כסף לא עניין אותו, לא היה לו שום יחס לכבוד, או למעמד, לא היה אכפת לו מה יחשבו עליו. הוא אהב ללמד ולכן לימד, הוא לא אהב לעשות דברים אחרים ולכן פשוט לא עשה אותם.

 

לפני למעלה מחודש ארז עבר התקף לב קשה ודום לב שאחריהם נותר ללא הכרה ושכב בבית החולים מונשם וחסר הכרה במשך חמישה שבועות עד שמת.

במשך אותם שבועות ארוכים ישבתי ליד מיטתו, חיכיתי שיתעורר, וניהלתי משא ומתן כושל עם השטן.

בהתחלה ביקשתי שארז יקום ושהכול יחזור להיות כשהיה. כשהתברר שנגרם נזק בלתי הפיך למוח ואין אפשרות שהכול יחזור להיות כפי שהיה וצריך לוותר על משהו, הסכמתי לוותר על חוש ההומור שלו. אל יקל הדבר בעיניכם, לארז, מאחורי החזות הסולידית ואפילו קצת ביישנית שלו, היה חוש הומור מבריק ופרוע במיוחד. אבל אני הבנתי שבמשא ומתן הזה צריך לוותר על משהו משמעותי והסכמתי.

כשהוא לא התעורר ותוצאות הבדיקות הפכו פסימיות עוד יותר, הסכמתי לוותר על הכישרון המוזיקלי שלו, שלא ינגן יותר, שיאבד את השמיעה המוזיקלית, שיהפוך לזייפן איום. רק שיקום וידבר אלינו. אחר כך הסכמתי שלא יקום, שיישאר מרותק לכסא גלגלים, רק שיפתח את העיניים ויזהה אותנו וידבר אלינו.

התוצאות השליליות של הבדיקות הפכו חד משמעיות יותר ויותר, ואני אמרתי לעצמי, מה האגואיזם הזה? שלא יזהה אותי, שיזהה לפחות את הבנות שלו. ושלא ידבר, רק שיהנהן ונראה במבט שלו שהוא מזהה.

שום דבר מכל אלה לא קרה.

ואז למדתי שגם התקוות הקטנות ביותר, הזעירות ביותר, שהן כבר לא ממש תקוות אלא המיה חלשה ונואשת של הלב, גם לתקוות האלה אין קיום.

 

לאן נוליך את הצער? לאן נוליך את הכאב?

 

לאנשים מאמינים, כך אומרים, קל יותר לעמוד באסון. הם אומרים לעצמם ה' נתן וה' לקח. הם אומרים: ככה רצה אלוהים, ואל תחקור במופלא ממך. הם אומרים: הוא בגן עדן עכשיו. הם אומרים: נשמתו תתגלגל לגופו של תינוק שנולד ממש עכשיו. הם אומרים: הוא יקום בתחיית המתים.

אבל אנחנו שלא מאמינים, וארז בוודאי שלא האמין, אנחנו לא מאמינים שמישהו נתן או לקח ולא מאמינים בגן עדן ולא בבשר לווייתנים ולא בתחיית המתים.

אז לאן נוליך את הצער? לאן נוליך את הכאב? ומאין תימצא לנו נחמה?

אולי נמצא נחמה בכך שארז בכל זאת לא מת בן 10 ולא בן 20 והספיק משהו בחייו. הספיק להקים משפחה, ולהוליד בנות, ולגדל אותן ולראות אותן גדלות והופכות מילדות לנערות, ומנערות לנשים צעירות. והוא היה כל כך גאה בהן, בשתיהן. הוא כמובן לא דיבר על זה הרבה. אבל מהמעט שאמר ועוד יותר מכך מהדברים שלא נאמרו אלא בין המילים, אפשר היה לראות כמה הוא גאה בהן.

וארז גם הספיק לפתח את הכישרון שלו ואת הקריירה המקצועית שלו, במוזיקה, הוא הספיק ללמוד ולהתפתח ולהעמיק במה שעניין אותו ואפילו הספיק להעמיד לעצמו תלמידים.

אז אולי אפשר למצוא נחמה בכל אלה. אבל האמת היא שאני לא יכול להתנחם. הוא היה רק בן 50 והנה הוא מוטל כאן לפנינו, ואנחנו יודעים שכל המילים היפות שבעולם, לא יחזירו אלינו, אף לא לרגע אחד, את פניו האהובות, את קולו, את נגינתו, את הצחוק שלו.

אז לאן נוליך את הכאב?

 

בשבועות האחרונים, למדתי משהו על אהבה.

אהבה זה לא ארוחת ערב רומנטית לאור נרות, אהבה זה לא כוס יין מול השקיעה, אהבה זה לא פרחים אדומים.

אהבה זה לעמוד בערב, בחדר חצי חשוך במחלקה הפנימית בבית החולים, לנוכח מיטתו של אדם אהוב, השוכב ללא הכרה מחובר במיני צינורות וחוטים אל מכונות ומכשירים, ולהתבונן בצגי המחשב של המכשירים האלה ובמספרים חסרי המשמעות המרצדים עליהם ולהבין שיש דופק, ויש לחץ דם ויש חום גוף – אבל אין ארז, ולא יהיה יותר. אף פעם.

אז לאן נוליך את הכאב? לאן נוליך את הצער? ומאין תימצא לנו נחמה?

צריך לומר את האמת:נחמה לא תימצא, את הצער לא נוליך והוא גם לא ילך. הדעת נותנת שעם הזמן שיחלוף, חלק מן הכאב יישאר תמיד כאבן גדולה על החזה שלנו, וחלק אחר יהפוך, עם הזמן, לגעגוע ולזיכרון. ובגעגוע הזה ובזיכרונות האלה נתחיה מעט, כמה שנוכל, עד שגם יומנו יגיע.

 

 

24/11/2009