לא חשבתי על האפשרות שיום אחד אעמוד ואומר דברים לזכרו של ארז. עברה כבר שנה, וזה עדיין לפעמים נראה לי כמו חלום רע. כזה שלא מסתדר עם הדמות הוויטאלית, הנחרצת, מלאת ההומור המיוחד שלו. לאורך שנות הלימודים הפך ארז לעוגן עבורי. למרות שמעולם לא דיברנו על כך, ברור לי שהוא ידע איזה מקום משמעותי הוא תופס.

זכיתי לכך שארז היה עבורי מה שאולי הוא חלומו של כל מורה להוות עבור תלמידיו, ה-מורה בהא הידיעה. אותו אדם שבהמשך הדרך, ממרחק הזמן, אנחנו יכולים להעיד על המשקל הרב שלו בחיינו ובהתפתחותנו המקצועית והאישית. קיבלתי מארז אמון מלא, חיוביות אינסופית, ותמיכה מקצועית שמעולם לא פגשתי דומה לה. ואולי לא פחות חשוב, ארז השפיע על תפיסת עולמי, על הביטחון המקצועי שלי ועל הנחישות להישאר נאמנה לחלוטין לדרך בה אני שומעת ומבינה מוזיקה, גם עכשיו, כשהוא לא כאן. 

 

האמת המקצועית של ארז היתה חדה, חד משמעית, ונחרצת. ארז סלד מסיסטמתיות עקרה ומדידקטיות יתר, ובעצם מכל דבר שאיננו הדבר עצמו. 

 

גם כשהסתיימו לימודי הסדירים עם ארז תמיד יכולתי פשוט להגיע לשיעור או לקבוע איתו פגישה. הוא תמיד היה שם. הפשטות שלו, הטבעיות בה נהג בתלמידים כבחבריו, החזות המבודחת, מראהו הצעיר והתנהלותו שהייתה נטולת כל גינונים ויומרה, כל אלה עמדו כמעט בסתירה עם היותו מוסיקאי דגול, שהתייחס ברצינות תהומית ובנחרצות בלתי ניתנת לערעור להשקפת עולמו המוזיקלית. מבחינתו של ארז היתה דרך אחת לשמוע את התהליכים המוזיקליים ולהבין את התשתית שלהם. ובנושא זה לא היה על מה להתווכח. העובדה כי המבנה ההרמוני של יצירה מוזיקלית נובע ראשית מהתרחשות ליניארית, תוך חשיבות עצומה למימד הקונטרפונקטי והריתמי במוזיקה ולאופן שבו אלה מתמזגים עם המימד ההרמוני – זה אולי מה שנמצא ביסוד הדברים שלמדתי ממנו. זה היה שם בשיעורי קונטרפונקט, זה היה שם בשיעורי הרמוניה ופיתוח שמיעה, כמו גם בניתוח מוזיקלי ובלימודי שנקר. עניין זה היה נר לרגליי, מעין מפתח להבנה ולשמיעה של כל רפרטואר בו עסקנו. 

 

אפילו בחלומותיי הגרועים ביותר לא צפיתי את האפשרות שארז ייעלם ככה. ארז לא היה אדם שנעלם, וארז גם לא אהב טקסים, למען האמת הוא די שנא אותם. אבל ארז נעלם מחיינו וזה אובדן קשה מאד. נשארו מחברות רבות משנים של לימודים, נשארו זיכרונות, בדיחות, ונשארו האמיתות והניסיון שקיבלתי ממנו לאורך השנים. הדברים האלה ממשיכים ללכת איתי, אבל ארז מאד מאד חסר. 

 

אני מתגעגעת לארז שאומר לי בתחילת השיעור "נו יאללה, חכי שנייה בואי נרכל קצת". אני מתגעגעת לארז שנכנס לכיתה ומכריז "והנה מוטלות דרגותינו" במבט מזועזע על הלוח. אני מתגעגעת לראות את ארז עומד במסדרון עם סיגריה ביד ובחצי חיוך זורק לי איזו בדיחה על הדרך. לשמוע את ארז שר בקולי קולות את הצליל המרכזי של הפראזה, תוך כדי נגינה קולחת של סונטה זו או אחרת, מנסה להתעלם מהעובדה שאנחנו קצת מחויכים, ומתנצל על שיש שלו מנעד קולי של "סקונדה מוקטנת". 

 

באחת השיחות שלנו שם למטה עם ליידי הכלבה בכיכר רבין, סיפר לי ארז משהו על גישתו לחיים. הם ממשיכים הוא אמר, ביחס למותה של שולה פיינגולד ידידתו הקרובה. אין מה להתמהמה, וצריך לעסוק בהווה ובדברים החשובים באמת, כלומר- חשובים בעולם שלנו, של המוזיקה. ואולי זו הזדמנות לברך על הקשר המופלא והנדיב בין מורים לתלמידים. ולהודות לארז על השעות הקסומות. אני משתדלת לזכור אותו עם הצחוק והפשטות, ולהמשיך את דרכי למרות הצער הגדול על הפרידה הפתאומית והמוקדמת להכעיס. 

 

היה לי מורה נפלא ואהוב והוא חסר לי.