במשך שבועות ארוכים, מדי יום, בכל ביקור בבית החולים, מצאתי את עצמי נפרדת מארז, בכל פעם עוד קצת. קשה לתאר במילים את הכאב הבלתי יאומן ואת שברון הלב שפרידה כזאת גורמת, אבל הכי קשה זה באמת להפרד. 

 

מעט יותר מחודש חלף מאז נפרדתי מארז, פנים אל פנים, בפעם האחרונה. והזמן, בניגוד לכל השמועות, לא עושה את שלו. הכאב לא מתקהה, לא מדי יום, לא מדי שבוע ולא בכלל. 

 

ארז היה אח שלי כל חיי, זה היה ברור לי שכך יהיה לנצח. מעולם לא חלף בראשי אפילו צל של מחשבה שיכול להיות אחרת. גם השכל החריף, ההומור החד, והכשרון המוסיקלי הפנומנלי שלו, כולם היו טבעיים בעיניי. אפילו עכשיו, בטקס זה של גילוי המצבה, קשה כל כך להאמין שהעולם ההוא, עם ארז, כפי שהכרתי, לא יחזור אף פעם להיות מה שהיה. 

 

מסע הגעגועים לארז נמצא רק בתחילת הדרך עכשיו. אני בטוחה שאם זה היה תלוי בארז הוא היה רוצה שנצא כולנו לשיט תענוגות פרוע במקום לצאת למסע הקשה הזה, והוא במיוחד היה מתנגד לכל הבכי והדמעות, כי ארז תמיד העדיף ואהב יותר את הצחוק. לצערי לא אוכל להתחייב לאושר מוחלט בלעדיו בחיינו, אבל אני מקווה להצליח לזכור אותו כפי שהיה רוצה - למרות הכאב - גם עם חיוך. 

 

24.12.09